<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"ו</h1>
<h2>דף ה.</h2>
מסכת תענית פרק קמא אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק מאי דכתיב (הושע י"א ט') בקרבך קדוש לא אבא בעיר. אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן אין הקב"ה נכנס בירושלם של מעלה עד שתבנה ירושלם של מטה. אמר ליה ומי איכא ירושלם למעלה. אמר ליה אין דכתיב (תהלים קכ"ב ג') ירושלם הבנויה כעיר שחברה לה יחדו. ואין ספק שירושלם וציון ובית המקדש וארץ ישראל כולה כלם קדושין ובתוכם יי'.
<h2>דף יז.</h2>
מסכת תענית פרק סדר תעניות ת"ר מפני מה אמרו אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים, שאם תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבואו ויסייעו אותן. ומפני מה אמרו אנשי בית אב לא ביום ולא בלילה מפני שהם עסוקים בעבודה. מכאן אמרו כהן המכיר משמרתו בזמן הזה (פירוש שבוע שלו, ויודע שבתי אבותיו קבועין, כלומר שיודע שקבעו עצמו לעולם ביום ראשון, אסור לו לשתות כל אותו היום) ומשמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועים הם אסור לשתות יין כל אותו היום כלו, מכיר משמרתו ואינו מכיר משמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועים הם אסור לשתות יין כל אותה שבת, אינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועים הם אסור לשתות יין כל השנה כולה. רבי אומר אומר אני כהן אסור לשתות יין לעולם, אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו. אמר אביי כמאן שתו האידנא חמרא כהני, כרבי. כלומר, והלא אין להם זמן ביאה אלא בימים, שמא תכבד העבודה וכו'. מכאן אמרו כהן המכיר משמרתו, בזמן הזה, פירוש שבוע שלו, ויודע שבתי אבותיו קבועים, כלומר שיודע שקבעו עצמן לעולם ביום ראשון, אסור לו לשתות כל אותו היום, דאף על גב דהאידנא ליכא עבודה אפילו הכי זמן ביאה הוא לדידיה. והאי דקאמר מכאן אמרו, ה"ק מדחיישינן לאנשי משמר שמא תכבד העבודה ואסרינן להו שלא ביומן הם, הכי האידנא נמי אסרינן להו אף על גב דליכא עבודה, שמא יבנה בית המקדש ויצטרך לעבודתו. ר' אומר, אומר אני כהן אסור לשתות יין לעולם, פירוש אפילו מכיר משמרתו ובית אבותיו שהם קבועים. לעולם אסור, מה טעם כשיבנה בית המקדש בשעת הרגל יהיו כל המשמרות שוות בו, אי נמי שלא יזכה מי שהיה במשמרתו לשמש ותחזור עליו העבודה, ויאמר אשתקד מי לא שתיתי יין עכשיו נמי אשתה, אי נמי בעינן כהן הראוי לעבודה וליכא כדאמרינן לקמן (ע"ב) לרבנן מיסר אסיר מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש. אלא שתקנתו קלקלתו, כלומר תקנתו שאתה מתקנו לעבודה תהיה קלקלתו שלא יוכל לעמוד בה ויהיה מזיד, ומוטב שנתיר לו ויהיה שוגג. אבל הירושלמי (פ"ב הי"א) יש בו פירוש אחר. ואמר אביי מכאן שתו האידנא חמרא כהני כרבי. הרי לך מכל מקום שבזמן הזה יתכן שימצא מי ששומר יחוסו.
<h2>דף ל.</h2>
וכן מסתברא בט' באב דבסעודה המפסיק בה שלא יאכל דגים, דאמרינן (נדרים נ"ד ב') הנודר מן הבשר אסור בבשר דגים. והריא"ף ז"ל פסק אותה דנדרים פרק כל הבשר (חולין ל"ז א' — מדפי הרי"ף) משום דממליך עליהו שליחא, ואינו מותר אלא בחגבים בלבד. ותירץ ההיא דאמר מותר בבשר דגים [כשהקיז].
<h2>דף ל:</h2>
סוף מסכת תענית כל המתאבל על ירושלם זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר (ישעיה ס"ו י') שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה. ומה שאנו נוהגין עם אחינו אנשי גאולתינו יושבי הארץ כאנשי סין, וחמת דמשק, צובה, מצרים ואסכנדריה לעלות לירושלם בחגים ובמועדים אינו אלא מפני עגמת נפש, רוצה לומר להרבות עגמת נפש. וכדרך שאמרו סוף פרק אלו קשרים (שבת קט"ו א') יום הכפורים שחל להיות בחול מפצעין באגוזים ומפרכין ברימונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש. והר"ז (שבת שם) פירש מפני עגמת נפש שלא יהא טורח מוצאי יום הכפורים בקניבתו ותהי נפשו עגומה עליו, והראב"ד ז"ל מודה לו. ותמה וכי מתירין אנו לחול לעשות ביום הכפורים החמור, יום שכלו ענוי ותפלה וכלו לשם, ונחלקהו לעסק אכילה, ועוד שמנהג כל ישראל בכל מקום את אשר אפו אפו ואת אשר בשלו בשלו מערב יום הכפורים למוצאו כדרך שעושין ערבי שבתות לשבת. והתירו זה מן המנחה ולמעלה מפני שיום הכפורים הוא מכפר בסופו (שבועות י"ג א'), כענין שמטה שאינה משמטת אלא בסופה (ערכין כ"ב ב'), וכל עוד שהיום הולך להעריב הענוי יותר, ועם זה המעשה יותר ויותר, ולפום צערא אגרא. ומאי התירו, התקינו, וכמו שאמרו בעירובין (ס"א א') גבי מה שהתיר רבי וכו', וזכרנוהו בפרק עשירי. והרגילים בזה, גדי מקולס אינם עושים (עי' פסחים נ"ג א'), ובשר אינם מגביהים (עי' פסחים קט"ז ב'), וכל כונתם הלא לאלהים.
